לנבוכי הדור כ"ז
By Rav Kook, continued:
The time has come. It is the Keitz that pushes us. The nations are still sick, but we have to do what the truth demands. We are hopelessly in love with the truth. We are sick with love, with love of the truth. In this way, the Jewish nation will heal itself, and through this, the whole world will be healed.
לנבוכי הדור כ"ז
בעניני הבקרת, שבימינו נתפרסמו ביותר גם על הענינים היותר נשגבים ויותר עקריים, צריכים להסתכל כל מי שרוצה להיות מהמשיבים באופן הראוי להמציא באמת רפואה להמחלות הרוחניות שבאו לעולם לרגלי הטענות שיסודן על כל פנים מהבנה שטחית בלתי נשלמת, כלל אחד עיקרי, והוא, שבין הטענות שהן פונות נגד תורתנו הקדושה, בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה, ישנם דברים כאלה שסיבת טעותם היא הבנה רעועה בעניני התורה, ויש מהן שסיבתן היא הבנה רעועה בענין המושכל או המציאות שממנו הן באות לסתור ולהרוס. וצריך המשיב להזהר מאד בעיון יפה לחפש את מקור הטעות אם הוא בהבנת המציאות הרוחנית, השכלית, המוסרית, או החומרית, או שהוא מונח בהבנה משובשת בתורה. בין שתהיה ההבנה המוטעית מיוחדת רק לטוענים לבדם, או שתהיה ההבנה המפורסמת לרבים גם כן זולתם, על כל פנים משובשת, אבל בשני האופנים הנה החצי ממנו והלאה.
וכן ישנן תביעות מחולקות שטוענים החפצים בהירוס מעשי. ישנן תביעות כאלה שהן נובעות ממקור משחת מנפש רעה החפצה ברע ובכיעור. וישנן גם כן תביעות שעצם המטרה שלהן היא ישרה ונכחה, אלא, שישנן מניעות גדולות בטבע החיים שאי אפשר כלל שיהיו התביעות הללו יוצאות אל הפועל בהוה או בעבר; ויש מהן שהן רק עתידות לצאת אל הפועל בגוונים יותר שלמים ממה שהטוענים חושבים, אבל הידיעה הקצרה של הטוענים בטבע החיים, והפזיזות בדחיקת הקץ, גורמות לאותן ההריסות הדמיוניות, שאם היו יוצאות אל הפועל היו מחריבות את העולם, ועכשיו שהן רק נאמרות ונכתבות הן מטשטשות אותם, מטמטמות את הלבבות, ומכהות את אורה של הנשמה האלהית הבריאה. נצייר נא אדם החי חיים טבעיים ובריאים אבל משולל מכל ידיעה במציאות מחלה ורפואה. לא ידע כלל ענין מציאות חולים בעולם, ולא שמע כלל שיש הנהגה אחרת היוצאת מכלל ההנהגה הכלכלית הטבעית שלו, שתוכל לתפוס מקום במציאות. והנה פתאום נכנס לבית חולים אחד, וירא את הרופאים והנהגתם עם החולים, ומה מאד השתומם. תחת אשר הוא יודע אך אחת, שהסדר הנכון לחיים גופניים מאושרים הוא לאכול כדי שבעו לחם ובשר, ולעמול כראוי בעבודת כפים, וזה הוא חש בכל חושו הטבעי כי הוא טוב ויפה לאדם וממתיק לו את חייו ומחזק את כחותיו. והנה מה ישמע מהרופאים, הנראים אמנם לאנשים טובים וחכמים. הם מצווים את החולים להתנהג באופן אחר לגמרי. מזה הם שוללים את התנועה, ומזה את המאכל היותר טבעי — הלחם והבשר, ולעומתו הם נותנים לו, לא כדי שביעה של איש בריא, כי אם מעט מעט כפות של רוטב. והוא עומד ומשתומם, מתפלא וקורא תגר על הרופאים, וקורא: חיי הטבע, עבודה, ואכילה גסה טבעית. וכל המוסרות הרפואיות נדמו לו גזירות קשות ממוליכי שולל. והנה בא לעומתו איש אחד חלש ותמים, ידוע חולי אשר מעולם לא טעם טעם חיים טבעיים, כי מנעוריו היה נגוע אלקים ומעונה, מוטל בבית החולים ומתנהג על פי הסידור המדיציני שהתוו לו הרופאים תמיד. הוא אינו יודע כלל מה הם חיים טבעיים, ומה טיבם. והנה נזדמנו אלה הקצוות בויכוח אחד. הבריא המגושם הטבעי צועק: הוי, הלא פה תקנן הרשעה והסכלות. מה לכם להיות כלואים בבית ולאכול דברים קלים בעתים תכופות, הממלאים את הלב רק מורך ומחלישים את הגוף בהשפעתם. אכלו מה שאני אוכל והתנהגו כמנהג חיי, בעטו ברופאים ובסדריהם. והלה, החולה המתמיד בחליו ואין לו שום ציור מטיב הבריאות, טוען לעומתו: רק הבל יפצה פיך, רק זה הוא טוב, רק להיות כלוא בבית, רק לאכול מרק עוף כפות אחדות מדי שעה. אבל לעמול, להתנועע הרבה, לאכל לחם ובשר בפעם אחת באופן המספיק לחצי יום, זהו דבר רע ומר וסדר מעוות. והנה כל אחד מהם צדק לפי ערך מצב נפשו. וכשנדקדק יותר בדבר נדע, שאף שמצד תוכן הענין מצד עצמו במובנו ההגיוני צדק הבריא ביותר, מכל מקום, מצד הנקודה המעשית ביחש אל החולים צדק החולה. אלא, שהוא טועה בהגיונו שהוא סובר שאין כאן הנהגה יותר משובחת מצד עצמה כי אם הנהגה זו של הרפואה הבאה אחר קלקולים. והיותר שלם משניהם, שרק הוא יוכל לעשות שלום ביניהם, הוא מי שמרגיש את עומקן של שתי הרשימות הנפשיות. דהיינו, שיודע הוא את חמדת החיים הטבעיים הבריאים, ושמאד ראוי לחשוק להיות מתנהג על פיהם בפועל, ועם זה, יכיר גם כן את ערך המחלות ואת דרכי רפואתן. ויכיר שמי שכבר נפל בחולי, דוקא השאיפה והאהבה אל החיים הטבעיים תביא אותו להתנהג כולו על פי דרכי הרפואה, אף על פי שהיא רחוקה הרבה מדרכי הטבע הבריא, שלא שלט בו שום קלקול.
המין האנושי בכלל, הוא אינו בריא. קלקולים רבים חלו עליו על ידי החטא הקדום, על ידי הנטיה הרעה שנטה מדרך הישר הטבעי, והגביר עליו כחות רעים רבים. על כן אפילו המוסר הטבעי הכללי, איננו לגמרי מתאים עם הנטיה הטבעית הבריאה שהנפש האנושית שואפת אליה מצד הגרעין הטבעי שנשאר בה, והיא חפיצה בחיים אמיצים בריאים לגמרי. ואותו החפץ נובע לפעמים ממקור בריא ואיתן, אבל איננו בשום אופן מתאים לנפשות המקולקלות של המין האנושי. יותר ממה שחלה המין האנושי בכללו, חלתה האומה הישראלית. שכשם שמצב מוסרה צריך להיות טהור גבוה ורם, כן צריך עמו גם כן כח החיים שלה להיות אמיץ כביר ואדיר. אמנם החלאים הרבים שחלו עליה, הדורות הרבים שעברו על אבותינו במרידה של עבודה זרה, שהיא השחתה נוראה הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש ופועלת על הדורות הבאים באופן מוטבע נורא מאד, הגולה, הנדודים, הפיזור והשפלות, שבאו בתור רפואה למחלה המוסרית הציבורית, הם גם כן שינו הרבה את סדר החיים הטבעיים. מה שלעת כזאת, מי שישאף להגשים בפועל תביעה של חיים טבעיים, אפילו אם יהיו מצויירים בישר שבאנשים ובזך שברגשות, את נפש האומה הוא חובל ומרחיקה מאורח חייה, שהיא צריכה להתנהג בדרך רפואה. ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". על כן, אין ראוי להכחיש את השאיפות הטבעיות כי אם לברר מהן הפסולת. והטוב שבהן, שאינו בכל זאת מתאים לדרכי החיים הנהוגים בפועל בישראל, יהיה נכלל בכלל התקוה המלאה, שאנו מתפללים אליה בתפילה ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".
וכן ישנן תביעות מחולקות שטוענים החפצים בהירוס מעשי. ישנן תביעות כאלה שהן נובעות ממקור משחת מנפש רעה החפצה ברע ובכיעור. וישנן גם כן תביעות שעצם המטרה שלהן היא ישרה ונכחה, אלא, שישנן מניעות גדולות בטבע החיים שאי אפשר כלל שיהיו התביעות הללו יוצאות אל הפועל בהוה או בעבר; ויש מהן שהן רק עתידות לצאת אל הפועל בגוונים יותר שלמים ממה שהטוענים חושבים, אבל הידיעה הקצרה של הטוענים בטבע החיים, והפזיזות בדחיקת הקץ, גורמות לאותן ההריסות הדמיוניות, שאם היו יוצאות אל הפועל היו מחריבות את העולם, ועכשיו שהן רק נאמרות ונכתבות הן מטשטשות אותם, מטמטמות את הלבבות, ומכהות את אורה של הנשמה האלהית הבריאה. נצייר נא אדם החי חיים טבעיים ובריאים אבל משולל מכל ידיעה במציאות מחלה ורפואה. לא ידע כלל ענין מציאות חולים בעולם, ולא שמע כלל שיש הנהגה אחרת היוצאת מכלל ההנהגה הכלכלית הטבעית שלו, שתוכל לתפוס מקום במציאות. והנה פתאום נכנס לבית חולים אחד, וירא את הרופאים והנהגתם עם החולים, ומה מאד השתומם. תחת אשר הוא יודע אך אחת, שהסדר הנכון לחיים גופניים מאושרים הוא לאכול כדי שבעו לחם ובשר, ולעמול כראוי בעבודת כפים, וזה הוא חש בכל חושו הטבעי כי הוא טוב ויפה לאדם וממתיק לו את חייו ומחזק את כחותיו. והנה מה ישמע מהרופאים, הנראים אמנם לאנשים טובים וחכמים. הם מצווים את החולים להתנהג באופן אחר לגמרי. מזה הם שוללים את התנועה, ומזה את המאכל היותר טבעי — הלחם והבשר, ולעומתו הם נותנים לו, לא כדי שביעה של איש בריא, כי אם מעט מעט כפות של רוטב. והוא עומד ומשתומם, מתפלא וקורא תגר על הרופאים, וקורא: חיי הטבע, עבודה, ואכילה גסה טבעית. וכל המוסרות הרפואיות נדמו לו גזירות קשות ממוליכי שולל. והנה בא לעומתו איש אחד חלש ותמים, ידוע חולי אשר מעולם לא טעם טעם חיים טבעיים, כי מנעוריו היה נגוע אלקים ומעונה, מוטל בבית החולים ומתנהג על פי הסידור המדיציני שהתוו לו הרופאים תמיד. הוא אינו יודע כלל מה הם חיים טבעיים, ומה טיבם. והנה נזדמנו אלה הקצוות בויכוח אחד. הבריא המגושם הטבעי צועק: הוי, הלא פה תקנן הרשעה והסכלות. מה לכם להיות כלואים בבית ולאכול דברים קלים בעתים תכופות, הממלאים את הלב רק מורך ומחלישים את הגוף בהשפעתם. אכלו מה שאני אוכל והתנהגו כמנהג חיי, בעטו ברופאים ובסדריהם. והלה, החולה המתמיד בחליו ואין לו שום ציור מטיב הבריאות, טוען לעומתו: רק הבל יפצה פיך, רק זה הוא טוב, רק להיות כלוא בבית, רק לאכול מרק עוף כפות אחדות מדי שעה. אבל לעמול, להתנועע הרבה, לאכל לחם ובשר בפעם אחת באופן המספיק לחצי יום, זהו דבר רע ומר וסדר מעוות. והנה כל אחד מהם צדק לפי ערך מצב נפשו. וכשנדקדק יותר בדבר נדע, שאף שמצד תוכן הענין מצד עצמו במובנו ההגיוני צדק הבריא ביותר, מכל מקום, מצד הנקודה המעשית ביחש אל החולים צדק החולה. אלא, שהוא טועה בהגיונו שהוא סובר שאין כאן הנהגה יותר משובחת מצד עצמה כי אם הנהגה זו של הרפואה הבאה אחר קלקולים. והיותר שלם משניהם, שרק הוא יוכל לעשות שלום ביניהם, הוא מי שמרגיש את עומקן של שתי הרשימות הנפשיות. דהיינו, שיודע הוא את חמדת החיים הטבעיים הבריאים, ושמאד ראוי לחשוק להיות מתנהג על פיהם בפועל, ועם זה, יכיר גם כן את ערך המחלות ואת דרכי רפואתן. ויכיר שמי שכבר נפל בחולי, דוקא השאיפה והאהבה אל החיים הטבעיים תביא אותו להתנהג כולו על פי דרכי הרפואה, אף על פי שהיא רחוקה הרבה מדרכי הטבע הבריא, שלא שלט בו שום קלקול.
המין האנושי בכלל, הוא אינו בריא. קלקולים רבים חלו עליו על ידי החטא הקדום, על ידי הנטיה הרעה שנטה מדרך הישר הטבעי, והגביר עליו כחות רעים רבים. על כן אפילו המוסר הטבעי הכללי, איננו לגמרי מתאים עם הנטיה הטבעית הבריאה שהנפש האנושית שואפת אליה מצד הגרעין הטבעי שנשאר בה, והיא חפיצה בחיים אמיצים בריאים לגמרי. ואותו החפץ נובע לפעמים ממקור בריא ואיתן, אבל איננו בשום אופן מתאים לנפשות המקולקלות של המין האנושי. יותר ממה שחלה המין האנושי בכללו, חלתה האומה הישראלית. שכשם שמצב מוסרה צריך להיות טהור גבוה ורם, כן צריך עמו גם כן כח החיים שלה להיות אמיץ כביר ואדיר. אמנם החלאים הרבים שחלו עליה, הדורות הרבים שעברו על אבותינו במרידה של עבודה זרה, שהיא השחתה נוראה הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש ופועלת על הדורות הבאים באופן מוטבע נורא מאד, הגולה, הנדודים, הפיזור והשפלות, שבאו בתור רפואה למחלה המוסרית הציבורית, הם גם כן שינו הרבה את סדר החיים הטבעיים. מה שלעת כזאת, מי שישאף להגשים בפועל תביעה של חיים טבעיים, אפילו אם יהיו מצויירים בישר שבאנשים ובזך שברגשות, את נפש האומה הוא חובל ומרחיקה מאורח חייה, שהיא צריכה להתנהג בדרך רפואה. ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". על כן, אין ראוי להכחיש את השאיפות הטבעיות כי אם לברר מהן הפסולת. והטוב שבהן, שאינו בכל זאת מתאים לדרכי החיים הנהוגים בפועל בישראל, יהיה נכלל בכלל התקוה המלאה, שאנו מתפללים אליה בתפילה ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".
The time has come. It is the Keitz that pushes us. The nations are still sick, but we have to do what the truth demands. We are hopelessly in love with the truth. We are sick with love, with love of the truth. In this way, the Jewish nation will heal itself, and through this, the whole world will be healed.